חזרתם הביתה, אבל הראש עדיין שם? למה המילים נתקעות ואיך המוזיקה משחררת

מאת: משפחת 100 דגים (והדג נחש) | זמן קריאה: 4 דקות

הנסיעה הביתה מהמילואים היא כנראה הנסיעה הכי מוזרה שיש. רגע אחד אתם שם – ברעש, בבוץ, בדריכות, עם האנשים שהפכו למשפחה שלכם. ורגע אחרי זה אתם באוטו הפרטי, ברמזור בתל אביב או בירושלים, והרדיו מנגן שירים רגילים כאילו כלום לא קרה.

אתם נכנסים הביתה. החיבוקים, הילדים, האישה או הבעל, ההורים. כולם שמחים שחזרתם, כולם שואלים "נו, איך היה?". ואז מגיע הרגע הזה שבו המילים פשוט נתקעות. אתם רוצים לספר, אתם רוצים לשתף, אבל איך מסבירים למישהו שלא היה שם את מה שעבר עליכם? אז אתם אומרים "היה בסדר", או "העיקר שנגמר", והולכים למקלחת לשטוף את האבק. אבל הראש? הראש עדיין שם.

אם אתם מהנהנים עכשיו מול המסך, חשוב לנו שתדעו דבר אחד פשוט: אתם נורמלים לגמרי. ואתם לא לבד בסיפור הזה.

למה קשה כל כך לדבר על זה?

יש משהו בחוויות קיצוניות – בין אם זה לחימה, פינוי מהבית תחת אש, או מה שקרה בנובה – שפשוט לא מסתדר עם מילים. המילים שלנו רגילות לתאר יום-יום: עבודה, לימודים, קניות. הן קטנות מדי בשביל להכיל פחד אמיתי, או געגוע לחברים, או את המתח הזה שלא משתחרר מהכתפיים גם כשיושבים על הספה בסלון.

וזה יוצר נתק. מצד אחד הבית והשגרה שמצפים מאיתנו "לחזור לעצמנו", ומצד שני הלב שעדיין נמצא בכוננות ספיגה. הנתק הזה הוא המקום שבו מתחילה הבדידות, העצבים הקטנים שמתפרצים בלי סיבה, והלילות הלבנים.

איפה שהמילים נגמרות – המוזיקה מתחילה

בדיוק בגלל זה הקמנו את "100 דגים". אנחנו לא באים להחליף את הפסיכולוגים (אנחנו עובדים איתם צמוד), אבל אנחנו מציעים דרך אחרת. דרך עוקפת.

תחשבו על זה רגע: כששומעים שיר טוב, הוא נכנס ישר ללב. הוא לא צריך הסברים. כשנותנים מכה על תוף, או פורטים על גיטרה, זה יוצא ישר מהבטן. המוזיקה היא כלי שלא שופט אתכם. הגיטרה לא שואלת "איך היה?" והתוף לא מבקש שתסבירו לו למה אתם עצבניים. הם פשוט שם, מוכנים לקבל הכל.

בסדנאות שלנו אנחנו רואים את זה קורה שוב ושוב: אנשים נכנסים לחדר עם כתפיים מכווצות, שותקים. ואז מישהו מתחיל לנגן מקצב פשוט. לאט לאט עוד מישהו מצטרף. פתאום יש זרימה. פתאום האוויר נכנס לריאות אחרת. אנחנו כותבים טקסטים, מנגנים אותם, ופתאום הכאב מקבל צורה. הוא הופך למשהו שאפשר לשמוע, למשהו שאפשר לחלוק עם אחרים בלי להרגיש מוזר.

למה דווקא מוזיקה? המדע שמאחורי הריפוי

כאן אנחנו נכנסים לליבה של העשייה שלנו. למה אנחנו מתעקשים על מוזיקה ככלי טיפולי, ולא רק כבידור? זה לא רק עניין של "וייב", זה עניין ביולוגי המגובה במחקר:

1. כשהמילים נגמרות (אזור ברוקה) חוקרי טראומה מובילים, כמו ד"ר בסל ואן דר קולק (מחבר הספר המפורסם "נרשם בגוף"), גילו שבזמן הצפה רגשית או שחזור של טראומה, החלק במוח שאחראי על הדיבור (אזור ברוקה) פשוט "כבה". הפעילות בו יורדת דרמטית. לכן קשה כל כך "לדבר על זה" – המילים נתקעות ביולוגית. המוזיקה, לעומת זאת, מעובדת באזורים אחרים במוח, ועוקפת את המחסום המילולי כדי לגשת ישירות לרגש.

2. הכימיה של האושר והקשר מחקרים בתחום הנוירוכימיה של המוזיקה מראים כי האזנה ונגינה משפיעות ישירות על הכימיה במוח: הן מעלות רמות של דופמין (הקשור להנאה ומוטיבציה) ואוקסיטוצין ("הורמון האהבה" שמחזק תחושת שייכות ואמון), ומורידות את רמות הקורטיזול (הורמון הלחץ). במילים פשוטות: המוזיקה היא "תרופה" טבעית להרגעה וחיבור.

3. הקצב כווסת (Rhythm Regulates) החלק הקדום ביותר במוח שלנו (גזע המוח) רגיש מאוד לקצב. חוקרים כמו ד"ר ברוס פרי מציינים שפעילות ריתמית (כמו תיפוף, נדנוד או מוזיקה קצבית) עוזרת לווסת את מערכת העצבים ולהחזיר תחושת ביטחון, כיוון שהיא מחקה את הדופק המרגיע ששמענו ברחם או בילדות המוקדמת.

עזרה ראשונה, אבל לנשמה

הפעילות שלנו ב"100 דגים" היא השילוב הכי טבעי שיש בין שני עולמות: החבר'ה שלנו – מוזיקאים (מהדג נחש ומעוד הרכבים) שבאים לעשות את מה שהם יודעים הכי טוב – ליצור. וביחד איתנו – אנשי מקצוע טיפוליים (עובדים סוציאליים ומטפלים) ששומרים עליכם ומוודאים שהמרחב בטוח ומחזיק את כולם.

אנחנו מגיעים לכל מקום שצריך אותנו. לבסיסים בצפון, למלונות של המפונים, למרכזי נוער. אנחנו פותחים ציוד, ומזמינים אתכם פשוט להיות. לפרוק. לנשום. להיזכר שיש בכם עוד צדדים חוץ מהטראומה או המלחמה.

בואו נהיה שותפים

הפרויקט הזה הוא של כולנו. החברה הישראלית עוברת תקופה של החלמה, וכל אחד יכול לקחת בזה חלק. אנחנו צריכים אתכם איתנו כדי להמשיך להגיע לכל חייל, חיילת, ילד או ילדה שצריכים את המוזיקה הזו כמו אוויר לנשימה.

איך אפשר להצטרף אלינו?

1. להישאר מחוברים (ניוזלטר) אנחנו בונים כאן קהילה של אנשים שמאמינים בתרבות וברוח. אם בא לכם להישאר מעודכנים, לשמוע על סדנאות פתוחות, לקבל כלים לחיזוק החוסן ולקבל הצצה למה שקורה בשטח – הירשמו לעדכונים שלנו. לחצו כאן להרשמה לניוזלטר וקבלת עדכונים >>

2. לתת רוח גבית (תרומה) כדי שנוכל להגיע ליותר אנשים, להביא את הציוד ולשלם לאנשי הטיפול המעולים שלנו – אנחנו צריכים משאבים. התרומה שלכם היא לא "נדבה", היא השקעה ישירה בחוסן של האנשים ששומרים עלינו. תורמים סכום משמעותי? הצטרפו ל"מעגל החברים" האקסקלוסיבי שלנו ותהנו ממפגשים אינטימיים עם הלהקה וסיורים מיוחדים. כל תרומה מוכרת לצרכי מס לפי סעיף 46.

אני רוצה לתרום ולחזק את הפעילות >>

לסיום, אנחנו כאן כדי להזכיר לכם שהמנגינה שלכם לא הפסיקה, היא רק חיכתה לרגע הנכון לחזור. אם אתם צריכים אותנו – אנחנו כאן.

באהבה, צוות עמותת 100 דגים.